אריאל הרמות לגובה

הרמה של פסנתרים עם מנוף הרמה לגובה

הפסנתר הומצא על ידי ברתולומיאו כריסטופורי, אוצר כלי הנגינה של משפחת מדיצ'י בפירנצה בשנת 1699. ‏החידוש בפסנתר, בשונה מכלי המקלדת האחרים שהיו קיימים עד כה, הוא שבפסנתר היה אפשר לשלוט על ‏חוזק הצליל בהתאם לעוצמת הלחיצה על הקליד, ולכן זכה הפסנתר לשם "פיאנו-פורטה" (‏Piano-Forte‏, ‏באיטלקית חלש-חזק), כיום, בשפות רבות נקרא הפסנתר "פיאנו" (‏Piano‏), כקיצור של פיאנו פורטה. ניתן לנגן ‏חזק יותר וחלש יותר במנגינות שונות ומגוונות. ברוב היצירות הביטויים פיאנו ופורטה כתובים כ-‏p‏ פיאנו וכ-‏f‏ ‏שזה פורטה.‏

בעברית מופיע השם לראשונה בספר דניאל (בצורה "פסנתרין"), ומקורו ביוונית עתיקה (פְסַלְטֶרִיוֹן, שפירושו ‏‏"נבל"; מאותו השורש גם המילה הלועזית למזמור תהילים, ‏psalm‏, שבמקורה הייתה שיר שהושר לצלילי נבל).‏

הפסנתר הוא התפתחות של כלי מקלדת שכבר היו קיימים מאות שנים לפני הפסנתר, לדוגמה - הצ'מבלו ‏והקלוויקורד. כמו הצ'מבלו גם הפסנתר הוא כלי מקלדת וכלי מיתר, אך בעוד שהצ'מבלו הוא כלי פריטה, הרי ‏שבפסנתר מופקים הצלילים על ידי "פטישים" המקישים על המיתר, ולכן הפסנתר הוא גם כלי הקשה. ההקשה ‏בפסנתר מאפשרת שליטה באצבעות על חוזק הצלילים, שליטה שלא הייתה קיימת בצ'מבלו. כלי דומה הוא ‏העוגב שגם לו יש מנענעים, אך הוא שונה משאר כלי המקלדת, כיוון שמבחינת הפקת הצליל הוא כלי נשיפה ואין ‏בו מיתרים.‏

במנגנון הפסנתר חלו שינויים ונוספו המצאות במשך מאות שנים. כך לדוגמה, את פטישי העור המעובד החליפו ‏פטישים מצופים בד לבד דחוס, המאפשרים צליל עמוק וחזק יותר. באופן דומה, מנגנון הפסנתר עבר שינויים ‏רבים שאיפשרו החזרה מהירה יותר של הפטישים, על מנת לאפשר נגינת אותו צליל פעמים רבות ככל הניתן ‏בשנייה. למעשה, המנגנון הטוב ביותר נמצא בפסנתרי כנף הנעזרים בכוח המשיכה של כדור הארץ על מנת ‏ליצור התנגדות לכוח שמפעיל הנגן. פסנתר עומד מחקה מנגנון זה על ידי שילובם של קפיצים ומשקולות ‏המבטיחים החזרה מהירה. מנגנון הפסנתר משלב מספר אלמנטים מרכזיים נוספים, כגון אטמים, שתפקידם ‏לחסום את הצליל כאשר נפסקת הלחיצה על הקליד, וכן מספר דוושות. הדוושה הימנית, הקרויה דוושת ‏השהייה, תפקידה לבטל באופן זמני את פעולת האטמים. הדוושה השמאלית, שלחיצה עליה מקרבת את כל ‏הפטישים אל המיתרים, ובכך מסייעת להחליש את עוצמת הצלילים. ברוב פסנתרי הקיר נמצאת בין שתי ‏הדוושות גם "דוושת אימון", שלחיצה עליה מורידה יריעת לבד בין הפטישים למיתרים, מה שמאפשר נגינה ‏בעוצמת צליל נמוכה בהרבה, אולם בדוושה זו לא נוהגים להשתמש בהופעה מול קהל, בגלל הצליל הסגור, ‏המעומעם והמופנם. קיימים גם פסנתרי כנף בעלי דוושה נוספת, אמצעית. היא דומה בתפקודה לדוושה הימנית ‏אבל בצורה סלקטיבית, ומשמשת בעיקר נגנים מקצועיים.‏

עם המעבר למסגרת פלדה (בשנת 1820 לפסנתר כנף וב -1825 לפסנתר עומד), שהחליפה את מסגרת העץ, ‏התאפשר לבוני הפסנתרים למתוח את מיתרי הפסנתר למתח גבוה מאוד, של כעשרים טונות. מתח זה מאפשר ‏לפסנתר להנות מצליל חזק ומתמשך, בשונה מהפסנתרים של המאה ה-18 שצלילם היה קטן בהרבה. יש לזכור ‏כי הפסנתר המודרני, שצלילו חזק ובהיר, איננו הפסנתר עליו נכתבו היצירות הקלאסיות לפסנתר ממאה זו.‏

מיתרי הפסנתר עשויים פלדה. לכל צליל (מבין הגבוהים) יש שלושה מיתרים (זהים), שעליהם הפטיש מכה, ‏לצלילים הבינוניים יש שני מיתרים, ואילו לצלילים הנמוכים ביותר יש מיתר אחד, כי צלילם חזק יותר. כך נוצר ‏יותר איזון בעוצמה בין הצלילים הנמוכים והגבוהים.‏

ניתן להרים למבנה או להוריד ממנו פסנתרים בעזרת מנוף הרמה.‏

מנוף הרמה מציע רמה מרשימה מאוד של ביצועים. העבודה עם מנוף הרמה בטוחה ויעילה, הוא אידיאלי בתוך ‏מקומות סגורים או בשבילים ‏צרים וניתן להפעיל את מנוף ההרמה בליווי אביזרים משלימים.‏