בימי בניית הפירמידות, לא ניתן היה להרים אבנים בעזרת מנוף הרמה. שיטות הבניה של הפירמידות החלו בשיטת "ניסוי וטעייה", ומאוחר יותר התפתחו בהתאם ליכולות הכלכליות ומשאבי הטבע שעמדו לטובת בוני הפירמידות בתקופה בת 2,000 השנים שבה נבנו מבנים אלו במצרים.
בניגוד לדעה הרווחת, הפירמידות במצרים לא נבנו על ידי העבדים בני ישראל ולמעשה לא נבנו על ידי עבדים כלל. לאחרונה נתגלו בקרבת אתר הפירמידות בגיזה מספר אתרי קבורה שבהם נקברו בוני הפירמידות. מחקר קברים אלו ניתן להסיק כי בוני הפירמידות היו פועלים בשכר, בעלי מעמדות שונים, אשר התגוררו בעיר גיזה - בסמוך לאתר הבניה הענקי.
עם תחילת בנייתן של הפירמידות, בתקופת השושלת השלישית והרביעית, נבנו הפירמידות במלואן מאבן. סלע הגרניט שימש כחומר הבנייה העיקרי לגוף הפירמידה, והושט במיוחד לצורך זה במורד הנילוס על-גבי דוברות מיוחדות. הציפוי והגימור החיצוני של הפירמידה סותת בעיקר מאבן גיר בוהקת. הפירמידות הראשונות נבנו כשגושי הסלע מונחים בנטייה קלה לעבר פנים המבנה, אולם עד מהרה הסתבר כי צורה זו גורמת למבנה להיות לא יציב דיו ובעקבות כך שונתה שיטת הבניה להנחה אופקית של שכבות סלע זו על גבי זו.
במהלך תקופת השושלת החמישית, קטנו ממדי הפירמידות במידה משמעותית, ואיכות הבניה שלהן פחתה גם היא, וזאת עקב השימוש בסלעי גיר רכים כאבני היסוד לפירמידה, במקום הגרניט הקשה אך היקר. בתקופה זו נוסה לראשונה השימוש בחלוקי אבן וחצץ כחומר מילוי בין קוביות האבן הגדולות, דבר שהוזיל והחיש את בניית המבנה.
בתקופת הממלכה התיכונה שונתה שיטת הבנייה פעם נוספת. בתקופה זו נבנו מרבית הפירמידות כלא יותר מערמות בוץ גדולות, אשר צופו בלוחות אבני גיר מלוטשים. בחלק מהמקרים ניצלו הבונים גבעות טבעיות כבסיס לפירמידה, שיטה שהביאה לחיסכון גדול בכמות החומר הנדרש להקמת המבנה ובתסבוכות הקשורות בשינוע חומר זה לאתר הבניה.
באופן פרדוקסלי, החומרים אשר שימשו בבניית הפירמידות העתיקות ביותר, הבטיחו את המשך שימורן לאורך זמן ארוך יותר משל אלו אשר נבנו בתקופות המאוחרות.
בעידן המודרני, ניתן להרים חומרי בניין ביתר קלות בעזרת מנוף הרמה ובכך להמנע מסיבוכים מיותרים.
מנוף הרמה מציע רמה מרשימה מאוד של ביצועים. העבודה עם מנוף הרמה בטוחה ויעילה, הוא אידיאלי בתוך מקומות סגורים או בשבילים צרים וניתן להפעיל את מנוף ההרמה בליווי אביזרים משלימים.