מנוף הרמה של חברת אריאל הרמות לגובה גויס לסייע בהצבת מתקן ניטור אבק על גג המבנה של בית ספר הרי אילת. כפי שסיפרנו בפוסט המסביר איך עובד מנוף הרמה המנוף הוכנס בקלות דרך שער בית הספר, עוגן לקרקע בסמוך לנקודת ההרמה ומשם תוך מספר דקות, הועלה מתקן ניטור האבק לגג בית הספר.

בעזרת מנוף הרמה, ניתן להוריד פסולת בניין ממבנים ביתר קלות ובכך להמנע מסיבוכים מיותרים.‏ פינוי פסולת בניין הינו חלק בלתי נפרד מתעשיית הבניה והשיפוצים בארץ ובעולם. בזמן שיפוץ ובכל אחד ‏משלבי הבניה נוצרת פסולת האופיינית לתהליך המתבצע ויש צורך לסלקה על מנת שלא תפריע להמשך ‏הפעילות ועל מנת שלא תיפגע באיכות הסביבה באזור. פינוי הפסולת חייב להעשות לפי התקנים וההוראות ‏הקבועים בחוק כאשר על הפסולת להיות מפונה לאתרים ייעודיים אשר הוקצו למטרה זו על ידי המדינה. על ‏מנת שאיסוף הפסולת והפינוי יעשו באופן יעיל יש להשתמש במכולות מיוחדות הניתנות לשינוע לאתרי ‏ההטמנה או המחזור.‏

הצטברות פסולת הבניין מתרחשת באזורים מצומצמים ובכמויות גדולות ולא רציפות. גם בכך שונה פסולת ‏הבניין מן האשפה הביתית, שהיווצרותה סדירה באזורים מאוכלסים. מסיבה זו אין סבירות לפינוי פסולת בניין ‏באופו סדיר, כפי שהדבר העשה באשפה ביתית והפסולת מפונה בדרך כלל, באופן עצמאי על ידי בעל אתר ‏הבניה או החברה שמבצעת את עבודות הבניה.‏

פינוי פסולת בניין נוגעת בסוגי פסולת רבים, חלקם אורגניים כמו האדמה המוצאת בעת חפירת התשתית ‏ליסודות וחלקם שילוב של חומרים שונים כמו ברזל ובטון במיוחד כאשר מדובר בהריסת תשתית קיימת לפני ‏שיפוץ או בניה. העברת הפסולת אל המכולות נעשית בדרך כלל באמצעות מנופים ובובקט ומחייבת בעלי ‏מקצוע מיומנים.‏

חוסר הסדירות בהיווצרותה של פסולת הבניין והאמצעים המיוחדים הנדרשים לסילוקה, הביאו למציאות בה ‏במהלך רוב ההיסטוריה, לא היה פתרון מסודר לפינוי פסולת הבניין. לעתים הייתה הפסולת מועברת למזבלות ‏המיועדות לאשפה ביתית, אך במקרים השכיחים יותר, היא הייתה מושלכת בשטחים פתוחים ללא בקרה או ‏טיפול.‏

בשנים האחרונות הוגברה האכיפה בכל הקשור לפינוי פסולת בניין ובאתרי הפסולת וההטמנה נדרשים אישורים ‏המונפקים על ידי המשרד לאיכות הסביבה הן עבור החברות אשר להן המומחיות והכלים לעיסוק בתחום והן ‏עבור סוג הפסולת המותרת בכל אתר ואתר והן עבור כמות הפסולת היומית המותרת בכל אחד מהם. יזמים ‏וקבלנים של פרויקטי הבינוי השונים מודעים לקנסות על השלכת הפסולת באתרים האסורים למטרה זו ועל ‏פינוי שלא כחוק וחשוב כאשר מפקחים על בנייה או שיפוץ, ליצור קשר עם אתר מורשה המפיק אישורים על ‏השלכת הפסולת והכמות המושלכת. אישורים אלו נדרשים גם בעת פינוי פסולת בניין בעת בנית בניין חדש על ‏מנת לעמוד בחוקי הבנייה.‏

פינוי פסולת בניין הוא מעבר לצורך של קבלן, יזם או משפץ, יש בו אלמנטים חשובים לאיכות חיים, איכות ‏סביבה וסביבה ירוקה בכלל גם בהיבט קצר הטווח של סביבת המגורים שלנו וגם היבט ארוך טווח בנוגע לאופן ‏ההטמנה ואיכות המיחזור באתרי הפסולת.‏

מנוף הרמה מציע רמה מרשימה מאוד של ביצועים. העבודה עם מנוף הרמה בטוחה ויעילה, הוא אידיאלי בתוך ‏מקומות סגורים או בשבילים ‏צרים וניתן להפעיל את מנוף ההרמה בליווי אביזרים משלימים.‏

 

הגדרת המושג הרהיט אינה הגדרה מדויקת. על פי רוב, רהיט הוא עצם המצוי בתוך בניין, או במקום פתוח ‏ומעוצב (גינה, רחוב) המשמש להישענות (מושבים ומיטות), אחסון (למשל, ארונות, כונניות, שידה) או החזקת ‏עצמים ומשטחי עבודה בגובה הרצוי מעל פני השטח (שולחן, אצטבה). מרבית הרהיטים הם ניידים ועמידים ‏במשך שנים רבות.‏

 יוצאים מן הכלל:‏

רהיטים מתכלים.‏

רהיטים המקובעים למקומם (ספסל רחוב).‏

רהיטים שיוצרו כחלק מהבניין בו הם מוצבים (כגון ארון קיר שחלק מדפנותיו הם קירות הבניין).‏

חפצים ניידים המצויים בבתים ואינם נתפשים כריהוט (מקרר, ארגז).‏

הרהיט יכול להיבנות בעיצוב אמנותי, והרהיטים נחשבים כחלק מתחום האמנות הדקורטיבית. בנוסף לשימושם ‏המעשי של הרהיטים, הם יכולים לשמש למטרות סימבוליות או דתיות. רהיטים ביתיים, יחד עם אבזרים ‏כשעונים ואבזרי תאורה, משמשים ליצירת אווירה נעימה ונוחה בחלל הפנימי. ניתן לייצר ריהוט מחומרי גלם ‏רבים, כגון עץ, מתכת, פלסטיק, ואפילו קרטון.‏

בעת מעבר דירה, ישנם רהיטים אותם קשה עד בלתי אפשרי להעתיק ממקום המגורים הישן לזה החדש.‏

רהיטים אלו גדולים או כבדים מדי בכדי שיוכלו לעבור בפתח הדלת או בחדר המדרגות הצר.‏

בכדי לפתור בעיה זו ולמנוע נזק לרהיטים ותסכול הבעלים, ניתן להשתמש במנוף הרמה.‏

בעזרת מנוף ההרמה, ניתן להוציא את הרהיטים הגדולים והכבדים מפתח החלון בבית הישן ולהוציאם בקלות ‏יחסית מהמבנה להמשך העברה בטוח ונטול דאגות.‏

 

 

הפסנתר הומצא על ידי ברתולומיאו כריסטופורי, אוצר כלי הנגינה של משפחת מדיצ'י בפירנצה בשנת 1699. ‏החידוש בפסנתר, בשונה מכלי המקלדת האחרים שהיו קיימים עד כה, הוא שבפסנתר היה אפשר לשלוט על ‏חוזק הצליל בהתאם לעוצמת הלחיצה על הקליד, ולכן זכה הפסנתר לשם "פיאנו-פורטה" (‏Piano-Forte‏, ‏באיטלקית חלש-חזק), כיום, בשפות רבות נקרא הפסנתר "פיאנו" (‏Piano‏), כקיצור של פיאנו פורטה. ניתן לנגן ‏חזק יותר וחלש יותר במנגינות שונות ומגוונות. ברוב היצירות הביטויים פיאנו ופורטה כתובים כ-‏p‏ פיאנו וכ-‏f‏ ‏שזה פורטה.‏

בעברית מופיע השם לראשונה בספר דניאל (בצורה "פסנתרין"), ומקורו ביוונית עתיקה (פְסַלְטֶרִיוֹן, שפירושו ‏‏"נבל"; מאותו השורש גם המילה הלועזית למזמור תהילים, ‏psalm‏, שבמקורה הייתה שיר שהושר לצלילי נבל).‏

הפסנתר הוא התפתחות של כלי מקלדת שכבר היו קיימים מאות שנים לפני הפסנתר, לדוגמה - הצ'מבלו ‏והקלוויקורד. כמו הצ'מבלו גם הפסנתר הוא כלי מקלדת וכלי מיתר, אך בעוד שהצ'מבלו הוא כלי פריטה, הרי ‏שבפסנתר מופקים הצלילים על ידי "פטישים" המקישים על המיתר, ולכן הפסנתר הוא גם כלי הקשה. ההקשה ‏בפסנתר מאפשרת שליטה באצבעות על חוזק הצלילים, שליטה שלא הייתה קיימת בצ'מבלו. כלי דומה הוא ‏העוגב שגם לו יש מנענעים, אך הוא שונה משאר כלי המקלדת, כיוון שמבחינת הפקת הצליל הוא כלי נשיפה ואין ‏בו מיתרים.‏

במנגנון הפסנתר חלו שינויים ונוספו המצאות במשך מאות שנים. כך לדוגמה, את פטישי העור המעובד החליפו ‏פטישים מצופים בד לבד דחוס, המאפשרים צליל עמוק וחזק יותר. באופן דומה, מנגנון הפסנתר עבר שינויים ‏רבים שאיפשרו החזרה מהירה יותר של הפטישים, על מנת לאפשר נגינת אותו צליל פעמים רבות ככל הניתן ‏בשנייה. למעשה, המנגנון הטוב ביותר נמצא בפסנתרי כנף הנעזרים בכוח המשיכה של כדור הארץ על מנת ‏ליצור התנגדות לכוח שמפעיל הנגן. פסנתר עומד מחקה מנגנון זה על ידי שילובם של קפיצים ומשקולות ‏המבטיחים החזרה מהירה. מנגנון הפסנתר משלב מספר אלמנטים מרכזיים נוספים, כגון אטמים, שתפקידם ‏לחסום את הצליל כאשר נפסקת הלחיצה על הקליד, וכן מספר דוושות. הדוושה הימנית, הקרויה דוושת ‏השהייה, תפקידה לבטל באופן זמני את פעולת האטמים. הדוושה השמאלית, שלחיצה עליה מקרבת את כל ‏הפטישים אל המיתרים, ובכך מסייעת להחליש את עוצמת הצלילים. ברוב פסנתרי הקיר נמצאת בין שתי ‏הדוושות גם "דוושת אימון", שלחיצה עליה מורידה יריעת לבד בין הפטישים למיתרים, מה שמאפשר נגינה ‏בעוצמת צליל נמוכה בהרבה, אולם בדוושה זו לא נוהגים להשתמש בהופעה מול קהל, בגלל הצליל הסגור, ‏המעומעם והמופנם. קיימים גם פסנתרי כנף בעלי דוושה נוספת, אמצעית. היא דומה בתפקודה לדוושה הימנית ‏אבל בצורה סלקטיבית, ומשמשת בעיקר נגנים מקצועיים.‏

עם המעבר למסגרת פלדה (בשנת 1820 לפסנתר כנף וב -1825 לפסנתר עומד), שהחליפה את מסגרת העץ, ‏התאפשר לבוני הפסנתרים למתוח את מיתרי הפסנתר למתח גבוה מאוד, של כעשרים טונות. מתח זה מאפשר ‏לפסנתר להנות מצליל חזק ומתמשך, בשונה מהפסנתרים של המאה ה-18 שצלילם היה קטן בהרבה. יש לזכור ‏כי הפסנתר המודרני, שצלילו חזק ובהיר, איננו הפסנתר עליו נכתבו היצירות הקלאסיות לפסנתר ממאה זו.‏

מיתרי הפסנתר עשויים פלדה. לכל צליל (מבין הגבוהים) יש שלושה מיתרים (זהים), שעליהם הפטיש מכה, ‏לצלילים הבינוניים יש שני מיתרים, ואילו לצלילים הנמוכים ביותר יש מיתר אחד, כי צלילם חזק יותר. כך נוצר ‏יותר איזון בעוצמה בין הצלילים הנמוכים והגבוהים.‏

ניתן להרים למבנה או להוריד ממנו פסנתרים בעזרת מנוף הרמה.‏

מנוף הרמה מציע רמה מרשימה מאוד של ביצועים. העבודה עם מנוף הרמה בטוחה ויעילה, הוא אידיאלי בתוך ‏מקומות סגורים או בשבילים ‏צרים וניתן להפעיל את מנוף ההרמה בליווי אביזרים משלימים.‏

 

יציאתם של כל בני המשפחה לעבוד הביאה בשנת 1926 לפיתוחו של מטבח פרנקפורט.

מידות מטבח זה היו ‏‏1.9 מטרים על 3.4 מטרים ותכנונו היה קבוע. מטרת מטבח זה הייתה לאפשר בישול בזמן מינימלי ובעלות ‏נמוכה יותר, וזאת על מנת לאפשר לנשים לעבוד מחוץ לבית יותר שעות. מטבח זה נבנה בכ-10,000 בתים ‏שתוכננו על ידי האדריכל ארנסט מאי בפרנקפורט.‏

רעיון הסטנדרטיזציה שמקורו במטבח טיילור הפך למאפיין של המטבח המודרני. בכל מטבח מודרני ישנם ברזי ‏מים קרים וחמים, תנור חשמלי וכירת גז או חשמל. הרעיון של ארונות אחידים ("מטבח שוודי") מקורו אף הוא ‏במטבח טיילור.‏

גישה זו של צמצום שטח המטבח הגיעה לשיא קיצוניותה במטבחו של לואיג'י קולאני משנת 1969 - בו ישב ‏הטבח על כיסא מסתובב, וכל מכשירי המטבח היו מסודרים סביבו.‏

השלטונות הקומוניסטיים בארצות מזרח אירופה ראו את הבישול כ"הכרח" הדורש זמן מינימלי שכן הוא מבזבז ‏את זמנה של האישה אשר צריכה לעבוד כמו הגבר במפעלים ולא בבית. כמו כן, נבנו בארצות אלה שיכונים ‏רחבי הקף בעלויות נמוכות. שיקולים אלה הביאו לסטנדרטיזציה של המטבחים בגוש המזרחי. בגרמניה ‏המזרחית ה"מטבח הסטנדרטי" היה חדר ששטחו 4 מ"ר, ללא חלונות, שהיה בסמוך לחדר האוכל וחדר ‏המגורים (שטח הדירה היה קבוע - 55 מ"ר).‏

הפיתוחים הטכנולוגיים, ובייחוד אפשרויות הבידוד, מיזוג האוויר והוצאת הריחות של שנות ה-80 הביאו לכך ‏שאפשר היה לאחד את המטבח עם חדר המגורים - דבר שלא התאפשר קודם בשל החום במטבח והריחות ‏היוצאים ממנו.‏

קודם לשנות ה-80 נעשו ניסיונות מועטים ביצירת "מטבח בטוח" לדוגמה "בית וילי" של פרנק לויד רייט משנת ‏‏1934 ו"בית ג'ייקובס" משנת 1936. במטבחים אלה הואר המטבח בחלונות בתיקרתו שאיפשרו גם איוורורו.‏

שילוב המטבח מחדש בחדר המגורים (לאחר כ-150 שנות הפרדה) מקורו בשינוי נקודת המבט לגבי הבישול - ‏לא עוד צורך הדורש זמן שיש לצמצמו למינימום, אלא אומנות שניתן לעשותה בפני האורחים ובני המשפחה ‏ובחברתם. גישה זו השתלבה בצמצום הפופולריות של ארוחות "המזון המוכן" או "המזון הקפוא" שהיו ‏פופולריות בשנות ה-50 וה-60. כמו כן אפשרו מטבחים פתוחים לאם המשפחה לשמור על ילדיה שהיו בחדר ‏המגורים בעודה מבשלת.‏

המטבחים הפתוחים אפשרו מגמות של אופנות בעיצוב המטבח, שהפך יותר ויותר אופנתי, ו"נושא לשיחה" עם ‏האורחים.‏

בעזרת מנוף הרמה, ניתן להעביר את כל חלקי המטבח לתוך מבנה או החוצה ממנו.‏

מנוף הרמה מציע רמה מרשימה מאוד של ביצועים. העבודה עם מנוף הרמה בטוחה ויעילה, הוא אידיאלי בתוך ‏מקומות סגורים או בשבילים ‏צרים וניתן להפעיל את מנוף ההרמה בליווי אביזרים משלימים.‏

המדען והממציא הבריטי מייקל פאראדיי גילה כי דחיסתו והפיכתו לנוזל של גז מסוים יכולה לצנן את האוויר ‏כאשר מאפשרים לאמוניה נוזלית להתאדות. הראשון ליישם רעיון זה היה ג'ון גורי, רופא מאפלצ'יקולה ‏שבמדינת פלורידה בארצות הברית שיצר בשנת 1842 מכונה ליצירת קרח שהשיבה רוח על פני דלי של קרח, ‏כדי לצנן חדרי חולים בהם שכבו חולי מלריה וקדחת צהובה. גורי רשם פטנט על ההמצאה, אך אחרי מותו של ‏המממן העיקרי שלו בשנת 1851 לא הצליח גורי למצוא מממן מתאים להמשך פיתוח ההמצאה, שסבלה ‏מדליפות ומפעולה לא אחידה. גורי האשים בכישלונו את פרדריק טיודור, "מלך הקרח" במדינה. לפי כותבת ‏הביוגרפיה שלו, ויוויאן מ. שרלוק, סבר גורי כי טיודור הפעיל מסע השמצות נגדו. מסקנתו הסופית ביחס ‏להמצאה, עם זאת, הייתה כי היא "הקדימה את צורכי המדינה". גורי מת בשנת 1855 ועמו שקעה גם המצאתו‎.‎ 

מערכות מיזוג אוויר עבור מוסדות רפואיים או עבור מוסדות ציבוריים החלו להיווצר בסוף המאה התשע ‏עשרה. אחד היישומים הראשונים של טכנולוגית מיזוג האוויר נוצר על ידי המהנדס אלפרד וולף מהובוקן ‏שבמדינת ניו ג'רזי, שיצר בשנת 1902 מערכת המספקת צינון וחימום לבורסה בניו יורק‎.‎

באותה שנה יצר ויליס קרייר מערכת מיזוג אוויר עבור בית דפוס גדול בברוקלין שבניו יורק. המערכת של קרייר ‏סייעה גם בהשגת טמפרטורה נמוכה, וגם בהורדת רמת הלחות, כדי למנוע עיוותים בצורת הנייר ובמריחת ‏הדיו בעת ההדפסה. מעט מאוחר יותר, בשנת 1906 ניסה סטיוארט וו. קריימר משרלוט שבצפון קרולינה ‏למצוא דרכים להורדת הלחות באוויר במפעל הטקסטיל שלו. קריימר שילב שליטה בלחות ואוורור כדי לבקר ‏את רמת הלחות והחום במפעל. קריימר היה גם זה שלו מיוחסת טביעת המונח "מיזוג אוויר", שבה השתמש ‏בתביעת הפטנט שלו, כדי להבחין את המונח מ"מיזוג מים" שהיה הליך מקובל במפעלי טקסטיל‎.‎

מערכות מיזוג האוויר המודרניות הראשונות – הראשונה בהן היא זו שהותקנה בבית החולים רויאל ויקטוריה ‏בבלפסט שבצפון אירלנד בשנת 1915 – השתמשו בסוגים שונים של גזים רעילים כמו אמוניה וכלורומתאן, ‏שגרמו לתאונות קטלניות כאשר דלפו. המהנדס האמריקני תומאס מידג'לי היה הראשון (1928) שעשה שימוש ‏בגז הפריאון, שהתברר כבטוח יותר לשימוש. כיום, בגלל נזקי הפריאון לשכבת האוזון מופחת השימוש בו ‏בהדרגה ובמקומו משתמשים ב‎-R-410A, ‎תערובת כמעט אזיאוטרופית של הגזים מתאן דו-פלואורי ואתאן ‏חמש-פלואורי, הנפוצה בשם המסחרי "פיורון‎" (Puron).‎

השימוש במיזוג אוויר במערכות ביתיות החל רק בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים‎.‎

ישנם שני סוגים עיקריים של יישומי מערכות מיזוג אוויר. הראשון, המכונה יישום נוחות מכוון להציע טמפרטורה ‏אחידה, נוחה לבני אדם, בתוך שטח סגור, בלי קשר לטמפרטורה החיצונית. הטענות לפיהן מערכות מיזוג אוויר ‏מגבירות את פוריות העבודה שנויות במחלוקת (חלק מהחוקרים סבורים כי השינוי נובע מאפקט הות'ורן), אך ‏מערכות מיזוג אוויר פותרות את אחת הבעיות העיקריות הקשורות ב"תכנון עומק" של בניינים, באפשרן בניית ‏בניינים רחבים יותר וגבוהים יותר. מיזוג האוויר מאפשר אוורור ואספקת אוויר צח לחללים פנימיים ולחדרים ‏בקומות גבוהות, בהן השימוש באוורור טבעי באמצעות רוח אינו אפשרי בגלל מהירות הרוח.‏

יישום אחר של מערכות מיזוג מכונה יישום תהליך וייעדו לספק סביבה המתאימה לקיום תהליכים מסוימים ‏התובעים סביבה בטמפרטורה אחידה, כמו חדרי ניתוח בבתי חולים, תהליכים "חדר נקי" בייצור תרופות או ‏שבבי מחשב, מתקנים במעבדות, מיזוג אוויר במטוסים, ועוד.‏

את מנועי המזגנים ניתן להרים לגג המבנה בעזרת מנוף הרמה.‏

מנוף הרמה מציע רמה מרשימה מאוד של ביצועים. העבודה עם מנוף הרמה בטוחה ויעילה, הוא אידיאלי בתוך ‏מקומות סגורים או בשבילים ‏צרים וניתן להפעיל את מנוף ההרמה בליווי אביזרים משלימים.‏

 

בימי בניית הפירמידות, לא ניתן היה להרים אבנים בעזרת מנוף הרמה.‏ שיטות הבניה של הפירמידות החלו בשיטת "ניסוי וטעייה", ומאוחר יותר התפתחו בהתאם ליכולות הכלכליות ‏ומשאבי הטבע שעמדו לטובת בוני הפירמידות בתקופה בת 2,000 השנים שבה נבנו מבנים אלו במצרים.‏

בניגוד לדעה הרווחת,‏ הפירמידות במצרים לא נבנו על ידי העבדים בני ישראל ולמעשה לא נבנו על ידי עבדים ‏כלל. לאחרונה נתגלו בקרבת אתר הפירמידות בגיזה מספר אתרי קבורה שבהם נקברו בוני הפירמידות. מחקר ‏קברים אלו ניתן להסיק כי בוני הפירמידות היו פועלים בשכר, בעלי מעמדות שונים, אשר התגוררו בעיר גיזה - ‏בסמוך לאתר הבניה הענקי.‏

עם תחילת בנייתן של הפירמידות, בתקופת השושלת השלישית והרביעית, נבנו הפירמידות במלואן מאבן. סלע ‏הגרניט שימש כחומר הבנייה העיקרי לגוף הפירמידה, והושט במיוחד לצורך זה במורד הנילוס על-גבי דוברות ‏מיוחדות. הציפוי והגימור החיצוני של הפירמידה סותת בעיקר מאבן גיר בוהקת. הפירמידות הראשונות נבנו ‏כשגושי הסלע מונחים בנטייה קלה לעבר פנים המבנה, אולם עד מהרה הסתבר כי צורה זו גורמת למבנה ‏להיות לא יציב דיו ובעקבות כך שונתה שיטת הבניה להנחה אופקית של שכבות סלע זו על גבי זו.‏

במהלך תקופת השושלת החמישית, קטנו ממדי הפירמידות במידה משמעותית, ואיכות הבניה שלהן פחתה גם ‏היא, וזאת עקב השימוש בסלעי גיר רכים כאבני היסוד לפירמידה, במקום הגרניט הקשה אך היקר. בתקופה זו ‏נוסה לראשונה השימוש בחלוקי אבן וחצץ כחומר מילוי בין קוביות האבן הגדולות, דבר שהוזיל והחיש את בניית ‏המבנה.‏

בתקופת הממלכה התיכונה שונתה שיטת הבנייה פעם נוספת. בתקופה זו נבנו מרבית הפירמידות כלא יותר ‏מערמות בוץ גדולות, אשר צופו בלוחות אבני גיר מלוטשים. בחלק מהמקרים ניצלו הבונים גבעות טבעיות ‏כבסיס לפירמידה, שיטה שהביאה לחיסכון גדול בכמות החומר הנדרש להקמת המבנה ובתסבוכות הקשורות ‏בשינוע חומר זה לאתר הבניה.‏

באופן פרדוקסלי, החומרים אשר שימשו בבניית הפירמידות העתיקות ביותר, הבטיחו את המשך שימורן לאורך ‏זמן ארוך יותר משל אלו אשר נבנו בתקופות המאוחרות.‏

בעידן המודרני, ניתן להרים חומרי בניין ביתר קלות בעזרת מנוף הרמה ובכך להמנע מסיבוכים מיותרים.‏

מנוף הרמה מציע רמה מרשימה מאוד של ביצועים. העבודה עם מנוף הרמה בטוחה ויעילה, הוא אידיאלי בתוך ‏מקומות סגורים או בשבילים ‏צרים וניתן להפעיל את מנוף ההרמה בליווי אביזרים משלימים.‏

 

דוד שמש הינו דוד חימום המשתמש באנרגיה סולארית לחימום מים, לשימוש ביתי, תעשייתי ולשימושים ‏אחרים.‏ דוד השמש פותח לראשונה על ידי בוטנאי שווייצרי בשם הוראס דה-ססר, בשנת 1777. המתקן הורכב מקופסת ‏עץ שהכילה קולט ומכל שבו ניתן היה לחמם מרק. דוד השמש הנפוץ כיום הוא פיתוח ישראלי של ד"ר צבי ‏תבור, מחלוצי השימוש באנרגיה סולארית בישראל.‏ הדוד מורכב משני חלקים עיקריים - מכל המים, וקולטני‎ ‎השמש‎.‎

המכל הוא בדרך כלל בצורת גליל מוארך העשוי מפלדה עמיד בפני לחץ מים שסביבו גליל פח מגולוון כאשר ‏ביניהם קיים חומר בידוד תרמי מפוליאוריתן מוקצף (בעבר השתמשו לצורך הבידוד בצמר סלעים). חלקו ‏הפנימי של דוד הפלדה מצופה בחומר מבודד שנועד למנוע התפתחות קורוזיה וחלודה. מצויים בשוק מספר ‏ציפויים: ציפוי צבע (פנולי או אפוקסי), ציפוי מלט (פוליטון) וציפוי אמייל. רב דודי השמש בישראל הם בעלי ציפוי ‏מלט שהוא זול יותר מאמייל. על פי התקן הישראלי מותר השימוש בציפוי בטון בעובי של לפחות מילימטר אחד. ‏במדינות אחרות ציפוי בטון אסור לגמרי, מכיוון שהוא סובל מבלייה ועם הזמן מתפתחות קורוזיה וחלודה. אלו ‏עשויות להפריש למים בדוד מתכות כבדות כעופרת, ניקל וקדמיום, ברמות הגבוהות מהתקן המותר ובכך לסכן ‏את בריאות השותים את המים מהדוד‏. ביוני 2014 המליצה ועדה של מכון התקנים הישראלי לאסור מכירת ‏דודי שמש מבוטנים‏, אך המליצה לתת שנה לאיסור על שיווק בדודים אלו, כדי שיצרנים יוכלו להיערך לשנות את ‏קווי הייצור. לעומת זאת משרד הבריאות התנגד לאשר ציפוי מלט מסיבות בריאותיות.‏

בנוסף לדודי פלדה, יש יצרנים המציעים דודי נירוסטה, שאינם סובלים כלל מחלודה וקורוזיה, אך עלותם גבוהה ‏משמעותית מעלות דודי הפלדה.‏

קולטן שמש הוא תיבה מלבנית, שעשויה רובה ממתכת, פרט לדופן הקדמית העשויה זכוכית או מפלסטיק ‏שקוף. בתוך קולטן השמש עובר צינור מים מפותל הצבוע בצבע שחור. בצמוד מאחורי הצינור המפותל לוח פח ‏צבוע בצבע שחור שתפקידו להעביר (באמצעות הולכת חום) את החום הנוצר מבליעת קרני השמש שאינן ‏נבלעות בדופן הצינור עצמו.‏

באזורים בעלי קרינה נמוכה ניתן להתקין קולטן עשוי מצינורות זכוכית עם דופן כפולה. בין שתי הדפנות יש ‏ואקום המשמש לבידוד (כדוגמת תרמוס). הדופן הפנימית מצופה בשכבה שחורה הקולטת חום ומעבירה אותו ‏למים הנמצאים בחלק הפנימי של הצינור. הצינורות מחוברים לסעפת המהווה גם דוד. סוג זה של קולט נפוץ ‏בסין.‏

הקולט מותקן בדרך כלל על גג הבית, או במקום אחר החשוף לשמש. הקולט מותקן בשיפוע, כשהוא פונה ‏דרומה (בחצי הצפוני של כדור הארץ), לשם חשיפה מרבית לקרני השמש.‏

את דודי השמש ניתן להרים לגג המבנה בעזרת מנוף הרמה.‏

מנוף הרמה מציע רמה מרשימה מאוד של ביצועים. העבודה עם מנוף הרמה בטוחה ויעילה, הוא אידיאלי בתוך ‏מקומות סגורים או בשבילים ‏צרים וניתן להפעיל את מנוף ההרמה בליווי אביזרים משלימים.‏